פסק-דין בתיק ע"א 1938-08-12

1.                 ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית משפט השלום בבאר-שבע בתא"מ 3250/08 מיום 12.6.12, שניתן על ידי כב' השופט גד גדעון, אשר חייב המערערת לשלם למשיבה סך של 9,673 ש"ח בצירוף הוצאות משפט ושכר טרחה עו"ד ודחה את התביעה שכנגד שהוגשה על ידה.

2.                 המערערת, עו"ד במקצועה, העניקה שירותים משפטיים למשיבה, לאחר שאלה הועברו אליה מעוה"ד שטיפל במשיבה עד לאותה עת, עו"ד יוגב. מעת שינוי היצוג, בסמוך לשנת 1998 ועד לשנת 2005, טיפלה המערערת בכל ענייניה המשפטיים של המשיבה.

בין הצדדים נערך הסכם שכר טרחה בכתב. הסכם זה לא הוגש מכיוון שלא נמצא, אף כי נשמעה טענה שההסכם מצוי בידי המשיבה, אך בית משפט קמא, לא קבע ממצא לגבי עובדה זו.

המשיבה טענה כי הסכם שכר הטרחה איפשר למערערת לגבות 15% בצירוף מע"מ מכל תיק הוצל"פ ובתביעות שתוגשנה לבית המשפט, תהא המערערת זכאית לשכר שיפסק בבית המשפט. לעומת זאת המערערת טענה כי על פי ההסכם, שלא נמצא, כאמור, זכאית היא ל-20% בצירוף מע"מ מסכום החוב הפסוק הכולל שכר טרחה, אגרות וכיוצ"ב ובכל מקרה לא פחות משכר הטרחהשנפסק בהוצל"פ וכי ניתן יהיה לגבות שכר הטרחה מכל סכום שיתקבל.

המשיבה, אשר הגישה התביעה, העמידה סכום התביעה על סך של 25,5981 ש"ח, ולגישתה המערערת היתה זכאית לשכר טרחה בשיעור של 15% בצירוף מע"מ ואת היתרה עליה להחזיר למשיבה.

המערערת הגישה תביעה שכנגד בסך של 57,350 ש"ח מהם 43,467 ש"ח אשר חושבו על בסיס הסכם שכר הטרחה "הנעלם" והיתרה בגין פעולות נוספות.

3.                 בית משפט קמא דחה טענת המשיבה כי הוסכם על שכר טרחה בשיעור של 15%, לאור "הודאתו" של מנהל המשיבה, מר סלע, כי המערערת זכאית לשכר טרחה שנפסק על ידי ראש ההוצל"פ או בית המשפט בנוסף ל-15%, שהוסכם עליהם וזאת מכל סכום שיגבה. בסיכומיו הסכים ב"כ המשיבה לשכר טרחה בשיעור של 20% כטענת המערערת, כיוון שאין בידו מסמך המעיד על הסכמה של המערערת ל-15%.

בית משפט קמא דחה את מירב התביעה של המשיבה, משקבע כי לא הוכיחה את החלק הארי של התביעה וחייב המערערת בהחזר של שני סכומים, אשר גבתה בנאמנות עבור המשיבה ולא זקפה אותם על חשבון שכר הטרחה, משקבע כי הנטל לקיומה זכות הקיזוז מונח לפתחה של המערערת, בהעדר הסכמה כתובה של המשיבה - ונטל זה לא הורם. חיזוק לטענה מצא בית המשפט במכתב המערערת מיום 17.7.03, לפיו הסכום מצוי בפקדון וממתין להוראות המשיבה.

באשר לתביעה שכנגד של המערערת, נקבע כי מדובר בעדות יחידה של בעל דין ואין בה, לכשעצמה, להרים הנטל להוכחת תנאי ההסכם, לאור העובדה שבניגוד לטענה כי ההסכם עניינו 20% הנה גבתה המערערת שכר טרחה בשיעור של 25% בתיקי הוצל"פ וגם לא נטלה הסכומים, שנותרו בידה כשכר טרחה, כטענתה, אלא העבירה אותם לפקדון, בניגוד לעדותה לגבי תוכן ההסכם.

עוד נקבע כי המערערת לא הוכיחה את הסכומים הנטענים על ידה, משלא הגישה את מסמכי ההוצל"פ והמסמכים הרלוונטיים מתוך ספרי הנהלת החשבונות שברשותה, כדי "להציג תמונה שלמה וברורה של הסכומים שנגבו בהוצל"פ, שכר טרחה אותו נטלה הנתבעת והיתרה הנטענת" (ס' 4 לפסק הדין), זאת שעה שהוכחש התחשיב עליו נשען חישובה של המערערת.

באשר לשכר טרחה הראוי, שנתבע לחילופין, נקבע כי שכר זה יש לפסוק לפי היקף השירות שניתן, טיב הפעולות שבוצעו והמאמץ שהושקע והמערערת לא הציגה דבר שיהא בו כדי להניח תשתית לטענותיה. נקבע כי גם טענותיה ביחס להוצאות לא נתמכו במסמכי הנהלת החשבונות שברשותה.

4.                 בהודעת הערעור נטען כי היה על בית המשפט לפסוק 20% בצירוף מע"מ מסכום החוב הפסוק בתיקי ההוצל"פ לאור הודאת בעל דין, לפיה זכאית היא לתשלום שכר הטרחהשנפסק בהוצל"פ ו/או בית המשפט בצירוף 15% מכל סכום שיגבה. עוד נטען כי, בית משפט קמא טעה שעה שהתעלם מהודאת המשיבה, לפיה זכאית היא לשכר טרחה בסך 2,194 ש"ח בעניין מלי אוחיון ו-2,711 ש"ח בעניין סבג משה וכי תנאי ההסכם הוכחו על ידה. כן נטען לטעות בית המשפט שעה שקבע, כי המערערת לא הרימה הנטל להוכיח מהות הסכומים, משמתעלם הוא מהעובדה כי נתוני ההוצל"פ במועד הבאת הראיות לא היו בידיה אלא בידי ב"כ המשיבה, כמו גם הקביעה כי היא נמנעה מלהביא ראיות רלוונטיות. לחילופין, היה על בית המשפט לקבוע שכר ראוי בגין השירותים המשפטיים  שניתנו.

5.                 בערעור שכנגד נטען כי החישוב הנכון של הסכום שגבתה המערערת הוא בסך 32,981 ש"ח והיה על המערערת להציג את תיקי ההוצל"פ או דף החשבון המצביע על גובה החוב ביום פתיחת התיק, כמו גם הצגת הפרוטוקולים שנערכו בדיונים בטענת פרעתי, בגינם חייבה בעלות נוספת. בית משפט קמא התעלם מהעובדה שהמערערת לא הוכיחה זכותה להחזיק בסכום שגבתה ובכל מקרה זכותה רק לגבי הסכומים שגבתה בפועל ולא מסכום החוב שטרם נגבה, על כן  עליה להשיב למשיבה סך של 20,424 ש"ח נכון ליום 1.7.03.

6.                 עסקינן בערעור ובערעור שכנגד המתייחסים לקביעות העובדתיות של בית משפט קמא. ככלל, ערכאת הערעור לא תתערב בקביעות עובדתיות, אלא אם כן מדובר בחריג ואין המקרה שכאן נמנה על חריגים אלה.

זאת ועוד, מקובלת עלי קביעת בית משפט קמא שהמערערת לא הוכיחה תביעתה משלא צירפה תיקי הוצל"פ או דף החשבון וגם לא את מסמכי הנהלת החשבונות שבמשרדה.

טענת המערערת, לפיה לא היו בידיה תיקי הוצל"פ, כיוון שאלה הועברו לטיפולו של ב"כ המשיבה, לאו טענה היא, כיוון שיכלה לקבל מסמכים אלה בין אם במסגרת גילוי מסמכים או במסגרת הזמנת תיקי ההוצל"פ, כחלק מחומר הראיות בתיק, כפי שהדבר נעשה כעניין שבשגרה.

גם הטענה של המערערת כי תוכנו של ההסכם הוכח - כיוון שתואם הוא להסכם של עו"ד יוגב, אשר העביר אליה את תיקי ההוצל"פ של המשיבה (בית משפט קמא לא התייחס לטענה זו) - אינה מדוייקת, כיוון ששני המסמכים שהוצגו, אינם תואמים בהכרח ובכל מקרה, גם המערערת מודה כי סוכם על 20%, בעוד בטיוטת ההסכם שצורפה מדובר ב-25%. לא רק זאת, בעדותה הסבירה המערערת כי היא זכאית ל-20% מהחוב הפסוק בהוצל"פ ו/או שכר טרחה שנפסק על ידי ראש ההוצל"פ, הסכום הגבוה מבין השניים (פר' 29.5.12 עמ' 15 ש' 23-31), אלא שלא זה נוסח ההסכם של המשיבה עם עו"ד יוגב.

יכלה המערערת להביא בפני בית המשפט את הסכמי שכר הטרחה שנחתמו במשרדה בתקופה זו, כדי לבדוק אם זה נוסח ההסכם, איתו נהגה לעבוד, אך משלא עשתה כן, לא מצאתי להתערב בקביעת בית משפט קמא, כי נוסח ההסכם לא הוכח.

7.                 טענה נוספת למערערת כי קיימת הודאת בעל דין לגבי שכר הטרחה לו היא זכאית בעניינם של סבג ואוחיון. אכן, קיימת הודאת בעל דין בעניין זה, ואכן, לכאורה, זכאית המערערת לשכר טרחה זה, אך חלק מהסכום כבר נוכה על ידה במסגרת הכספים שגבתה לאור קביעת  בית משפט קמא שהיא גבתה שכר טרחה בשיעור של 25%, והרי גם לעמדתה, זכאית היא לשכר טרחה בשיעור של 20% בלבד. המערערת גבתה שכר טרחה בשיעור של 25% מכהן מימון לדוגמה, כמו גם סכום של 1,300 ש"ח בגין נקיטת הליך עיקול מבלי שסוכם על כך מראש בהסכם שכר הטרחה, ששימש לטענת המערערת כבסיס להתקשרות. כך גם לגבי זקין אברהם, אשר טען טענת פרעתי ובגין הליכים אלה גבתה המערערת שכר טרחה בנפרד, אך לא הוכיחה שאלה הסכומים שנפסקו בבית המשפט.